סיפורי חסידים

זוהי עבודת הסנגוריה; היא אינה מתבוננת בערכם הטכני של המעשים אלא בכוונת הלב המצורפת אליהם; נותן הצדקה מתכוון לפרנס את העני ואת בני ביתו, בעוד הגזלן איננו מתכוון לצער את הנגזל ואת בני ביתו, וכל מעייניו נתונים אל הכסף.

אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם; בניינו האמיתי של האדם בא מתוך התמודדות עם הכישלונות; דווקא ההכרות עם שבילי היער הסבוך עשויה להעמיד את האדם על דרך נכונה; החיפוש שיבוא לאחר הלימוד מן הכישלונות יהיה בבחינת לימוד משותף מן הניסיון הקולקטיבי;

דרכו של עולם שאדם שמוכיחים אותו על פניו מתקומם כנגד התוכחה; כל מנגנוני ההגנה שלו מתקוממים ואינם מוכנים לקבל את הנאמר בגילוי לב; תוכחה הנאמרת תוך כדי משחק, שלכאורה איננה נוגעת כלל למשחקים, שהרי "זה בסך הכל משחק", חודרת עמוק ועוקפת את מנגנוני ההגנה של השומעים.

הלילה נתפס כליל הגלות הארוכה, ומחצות הלילה ואילך מתחיל היום הבא; החסידים ואנשי מעשה קמים ומבכים את חורבן הבית וגלות השכינה; רוצים הם שהיום שיפציע יהיה של גאולה, יום שבכי הלילה ולימודו יהיה מוטבע בו. איך יתכן שלאחר קימת הלילה עדיין חיים אנו בתוך הדוחק שחיינו בו קודם?

המתעטר בטלית ותפילין מתעטר בלבוש מלוכה; לבוש זה אמור לפעול על המתעטר שייהפך לאיש אחר; יהודי מעוטר בטלית ותפילין אינננו אדם פרטי, מלך מלכי המלכים עומד מאחוריו; עיקרה של לבישת הטלית והתפילין היא ההתבטלות אל המסר, אל הסמל, אל הייצוג שהם אמורים להוביל.

כשרבי צבי הירש מקשיב לצרותיו של יהודי, הוא אינו מתפתה להצטמצם למשמעות הפשוטה של השאלה או הבעיה שהציג החסיד בפניו; העולם כולו הוא בבחינת גבוה על גבוה וגבוהים עליהם; לכל שאלה משמעות רחבה הרבה יותר מהמשמעות המקומית של השאלה הגשמית הפשוטה.

ר' יששכר תמהה על בקשת רבו הוא אינו יודע כי כוחות אחרים ניטעו בו ברגע שביקש רבו את עזרתו, רגיל הוא להתבטל בפני רבו; התפילה אינה צריכה בהכרח להיות תפילה בכוונות גדולות. גם תפילה מתוך תחושה אמיתית של צער יכולה להושיע.

החסידות לא ראתה בחטא רק כישלון, אלא כלי החושף את כוחות הנפש של האדם; "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" התפרש אצלם כהכוונה לעשיית שימוש בעבירה ככלי לחשיפת היכולות החיוביות; ר' צדוק נהג לומר כי אדם נכשל דווקא בתחומים שבהם הוא יכול להגיע לגדלות.

כוונות גדולות ועצומות לא בהכרח נצרכות בשעת בנייה ויצירה של דבר חדש, האומן צריך להיות מלא בחדוות יצירה ובתחושת התחדשות. אומן הניגש למלאכתו מתוך שברון לב לא יעשה את מלאכתו בלב שלם. היצירה והבניין דורשים לב שמח, והנגר איננו שמח בעשייתו.

לחמי המשנה, שתים עשרה החלות, שנים עשר השבטים, זקוקים לעצמאות כשם שהם זקוקים לחיבור; לעיתים דווקא הדיבוק הכפוי בין החלות מטשטש את זהותה של כל חלה וחלה; היא רוצה להיות לבד, לחיות את חייה, לעמוד על זהותה הפרטית.